בנם של סול (שולה) ואברהם. נולד ביום כ"ט בכסלו תשכ"ה (04.12.1964) בנהריה.
יוסף (יוסי) גדל והתחנך בנהריה, למד בבית ספר יסודי מקומי. כשהיה בן שלוש-עשרה עבר לפנימיית בית הספר החקלאי "מקווה ישראל" הסמוך לחולון, שם עברו עליו כל נעוריו.
נער שובב, בעל צחוק מתגלגל, מלא שמחת חיים ואהבת אדם. בבית הספר הפך לדמות מרכזית, היה אהוב מאוד על חבריו ועל הצוות ונקרא בפי כל "טורג'י" – שם חיבה שדבק בו וליווה אותו לאורך כל חייו.
עם סיום לימודיו התגייס לצה"ל ושירת בחטיבת הנח"ל כלוחם בגדוד 50 – גדוד הנח"ל המונצח (מאוחר יותר שונה שמו לגדוד "בזלת").
במהלך השירות, השתתף במלחמת "שלום הגליל", שנודעה לימים כ"מלחמת לבנון הראשונה", שהחלה ביוני 1982. הוא איבד חברים טובים במלחמה וחווה אירוע טראומטי שהותיר בו צלקת נפשית לכל החיים.
אחרי השחרור מצה"ל, עבר להתגורר בעיר אילת. הוא הכיר את אתי, לה קרא "תותי", והשניים התאהבו, נישאו, הקימו בעיר את ביתם והביאו לעולם שלושה ילדים – שלי, אלרואי ואוריאן.
יוסי היה בראש ובראשונה איש משפחה, בעל אוהב ואבא גאה, שהקנה לילדיו את המסורת, הכבוד והערכים שלאורם חי את חייו. משפחתו הייתה מרכז עולמו, היוותה עבורו עוגן יציב בים סוער ומקור לשמחה, גאווה ומשמעות.
בין היתר, הקנה לילדיו את אהבת הארץ והמדינה, שהובילה אותו, מתוך תחושת שליחות אמיתית, לעסוק באדמה ובחקלאות. הוא עבד בגינון, נשם את הטבע ואת האדמה וניחן בכישרון להצמיח ולטפח כל צמח.
ערך נוסף שבער בו היה הנתינה לזולת, וההתנדבות הייתה חלק בלתי נפרד מחייו. הוא תרם רבות לאחזקת בית העלמין הצבאי בעיר, ליווה אימהות שכולות והתנדב במעונות שיקומיים וסיעודיים. כל זאת עשה בצניעות וברוחב לב, ללא ציפייה לתמורה, פשוט כי זה היה טבעו.
הוא היה איש של אנשים, אדם אהוב ומוקף חברים. תמיד היה שם עבור כל מי שביקש את עזרתו, שימש ככתף תומכת ונתן לכל סובביו תחושה של בית חם ולב פתוח.
ביולי 2023, אחרי שנים שבהן ליוו אותו אירועי המלחמה שחווה, הלך לעולמו בטרם עת.
יוסף (יוסי) טורג'מן נפטר ביום כ"ד בתמוז תשפ"ג (12.7.2023). בן חמישים ושמונה בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין באילת. הותיר אחריו אישה ושלושה ילדים.
משפחתו כתבה: "המשפט שליווה את יוסי כאדם היה: 'כי האדם עץ השדה'. כמו העץ, הוא היה נטוע עמוק באדמה, שורשי באהבת הארץ, נותן צל, חום ופרי ולכל מי שהיה סביבו, ובלכתו – הותיר שדה מלא בזיכרונות חיים".